מחילה – כשהלב מבקש לחזור לחיים יש בתוכנו יכולת להגיע גם למקומות שאיננו מאמינים שנוכל להגיע אליהם. לפגוש אותם, לגעת בהם, ולעיתים גם לעבור דרכם.
אחד המקומות המורכבים האלה הוא הסליחה - המחילה.
לפעמים נדמה לנו שאיננו יכולים לעמוד מול אדם אחר ולבקש סליחה. במיוחד כאשר מדובר במישהו שפגענו בו, או במישהו שפגע בנו.
בקשת סליחה יכולה להרגיש גדולה מאיתנו.
כמו להכניס את הראש למים עמוקים כשאיננו יודעים לשחות: הנשימה נעצרת, הגוף מתכווץ, והנפש מחפשת דרך להיחלץ.
ברגעים כאלה אנחנו עלולים לומר מילים שאין מאחוריהן באמת את מה שאנחנו רוצים לומר. להסביר, להצדיק, להתגונן או להתנצל באופן שלא מצליח לגעת באמת.
לא תמיד מפני שאיננו רוצים לבקש סליחה.
לפעמים פשוט קשה לנו לשאת את החשיפה.
המקום הזה מרגיש צר וחשוך ולא מוכר.
גם קבלת סליחה יכולה להיות מורכבת.
יש רגע שבו מישהו מבקש מאיתנו מחילה, ואנחנו נדרשים להחליט מה לעשות עם הכאב, עם העלבון ועם כל מה שנשאר מהסיפור.
אם לקבל?
האם לוותר?
האם סליחה פירושה שהכאב שהיה אינו חשוב?
ואולי המחילה אינה מחיקה של מה שהיה, אלא שינוי של היחסים שלנו עם מה שהיה.
הרגע שבו מתחילה להתעורר בנו המחשבה על מחילה הוא כבר רגע משמעותי.
כי בתוך המחשבה הזו קיימת אפשרות.
אפשרות לפתוח דלת.
פשרות לנשום אחרת.
אפשרות לתת למשהו חדש להיוולד.
צריך אומץ כדי להיכנס למים
מחילה דורשת אומץ.
אומץ להיכנס למים שנראים עמוקים, קרים או סוערים.
היא עלולה לעורר שאלות:
האם אם אסלח אני מוותרת על עצמי?
האם אם אבקש סליחה אני מקטינה את עצמי?
האם אם אקבל את בקשת הסליחה אני צריכה לוותר על מה שהרגשתי?
אלה שאלות חשובות.
משום שלעיתים בקשת סליחה מעוררת בנו תחושה של התקטנות. כאילו כדי להתקרב אל האחר אנחנו צריכים לוותר על המקום שלנו.
אבל אפשר לראות את המחילה אחרת.
לא כוויתור על עצמנו – אלא כבחירה שלא לתת לפגיעה להמשיך לנהל את חיינו.
מה קורה כשאנחנו לא סולחים?
בחיים, אנחנו עושים הרבה כדי להחזיר לעצמנו חיות. אנחנו נפגשים עם אנשים, יוצאים לכוס קפה, מקשיבים, לומדים, הולכים לטיפול, מחפשים קשר ומשמעות.
אנחנו רוצים להרגיש חיים.
אבל לפעמים דווקא הכעס, העלבון והטינה נשארים סגורים בתוכנו וממשיכים לתפוס מקום.
הכעס יכול להגן עלינו.
העלבון יכול לספר לנו שנפגענו.
הטינה יכולה להחזיק עבורנו את התחושה שנעשה לנו עוול.
אבל כאשר הרגש נשאר איתנו זמן רב מדי, הוא עלול להפוך ממסר שמבקש שנקשיב לו – למשהו שמנהל אותנו.
ואז משהו בתוכנו קופא. נעצר. נסגר. לרגע, לזמן, ולעיתים לתקופה ארוכה.
מחילה מתחילה בחמלה
אולי הדרך אל המחילה אינה מתחילה דווקא באדם האחר.
אולי היא מתחילה בחמלה כלפי עצמנו.
בחמלה על המקום שנפגע. בחמלה על הטעות שלנו.
בחמלה על האדם האחר, שגם הוא בן אדם – עם חולשות, פחדים, בחירות וטעויות.
לא כל טעות צריכה להיות מוצדקת. לא כל פגיעה צריכה להישכח. ולא כל קשר צריך להימשך.
אבל אפשר לבחור שלא להישאר כלואים בתוך הפגיעה.
החמלה מאפשרת לנו לראות את הסיפור במלואו, בלי למחוק את עצמנו ובלי למחוק את האחר.
לפנות מקום לחיים
הסליחה והחמלה מפנות מקום בתוכנו. הן מפנות מקום מתוך הכאב, העלבון, הכעס והטינה – ומאפשרות להכניס אל אותו מרחב דברים אחרים:
אמון.
נוכחות.
קרבה.
נועה.
ובעיקר – חיות.
כי החיים אינם תנועה בקו ישר.
הם דומים יותר למחול:
צעד קדימה וצעד אחורה.
התקרבות והתרחקות.
פגיעה ותיקון.
נפילה וקימה.
ואולי דווקא בתוך התנועה הזו נמצאת האפשרות האנושית העמוקה ביותר:
המחילה אינה רק ויתור על מה שהיה. היא הסכמה לתת לחיים מקום חדש בתוכנו.
והחמלה? אולי היא הדרך שבה אנחנו מגשימים את הייחול העמוק ביותר שלנו –
להיות חיים.